טוב, אני אתחיל מהסוף: כבר חודש שאני לא נועלת שום דבר חוץ מ־tikki sandals. וזה אומר הרבה, כי אני בחורה של נעליים. יש לי מדף שלם בארון שהכנתי במיוחד, עם קופסאות ממותגות, נעלי עקב שלא ננעלו מאז החתונה של בת דודה שלי, וסניקרס שראו יותר אבק מאשר אספלט.
אבל אז הגיעו הטיקי. בהתחלה קצת זלזלתי – מה כבר יכול להיות מיוחד בעוד זוג סנדלים שטוחים? ואז ניסיתי. ופתאום הבנתי שזה לא עוד זוג. זה הזוג.
אני לא יודעת איך להסביר את זה בלי להישמע דרמטית, אבל זו הרגשה כאילו מישהו סוף־סוף הקשיב לרגליים שלי. ה־tikki israel פשוט מבינות אותנו, את האנשים שמרגישים שכל נעל היא מלחמה בין יופי לנוחות. כאן אין צורך לבחור. יש גם וגם, ואפילו יותר.
העיצוב? מינימליסטי, אבל בקטע של "היי, שמתי לב שאת מתלבשת בטוב טעם". לא צעקני, לא מתאמץ. בול באמצע. אני נועלת אותן עם שמלה קלילה לבוקר בשוק, וגם עם ג’ינס וסריג לערב על חוף הים. איכשהו הן משתלבות בכל לוק, כאילו נולדו לזה.
ועכשיו נדבר על נוחות, כי וואו. הסוליה גמישה כאילו היא עושה יוגה כל בוקר, הרצועות מחזיקות בדיוק במקומות הנכונים בלי להשאיר סימנים, והחומר… אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל אם היו עושים ממנו שמיכות – הייתי קונה.
חברה אמרה לי שזה נקרא barefoot design, ושזה ממש טרנד עכשיו באירופה. אני לא יודעת מה טרנדי ומה לא, אני רק יודעת שזה הדבר היחיד שאני לא חולצת כשאני חוזרת הביתה. ויש לזה משמעות.
בכלל, מה שמרשים בטיקי זו ההשקעה הקטנה-גדולה – התפר הקטן שמחוזק בדיוק, הריח הנעים של חומר איכותי, התחושה שאין כאן קיצורי דרך. יש פה מותג שאומר: כן, מגיע לך להרגיש טוב. אפילו אם את רק הולכת לזרוק זבל.
אז נכון, יש הרבה סנדלים בשוק, ויש כאלה שגם יראו דומים. אבל משהו בטיקי פשוט מרגיש נכון. אולי זו הפשטות, אולי זה הניסיון של מי שיצר אותן – בכל מקרה, אני בפנים.
ומאז – הן כבר הלכו איתי להופעה בקיסריה, לפיקניק בפארק, ואפילו לפגישה עם האקס (נראה לי שהן עשו רושם יותר ממני).
בקיצור – אם את (או אתה!) מחפש נעליים שלא תצטערי שנעלת, כנסי לבדוק את tikki sandals. אל תגידי שלא הזהרתי.
